שומרים על המסורת
“אין אצלנו מושג שנקרא מוצא. אנחנו ישראלים, גדלנו כאן וכך אנחנו מגדירים את עצמנו”.
על מילים אלו גדלתי משך 28 שנים. מיום היוולדי, עוד בשנת 1979, תמיד הועלתה שאלת המוצא שלי. ילד בהיר, עם עיניים ירוקות בהירות ושם משפחה שייתכן ומסגיר מעט על מוצא ספרדי.
בכל דייט, בכל מפגש, בכל שיחה, תמיד הועלתה השאלה: מאיזה מוצא…
נולדתי בעיר ששוכנת לחוף ימים, בין כבישים סואנים למרחבי חול, לעיתים מעט ירק, אך לרוב שמש, ים וצבע כחול. לא תמיד אהבתי את מקום מגורי. אחרי הכל, תמיד נמשכתי לרוגע, לשקט ולנוף שבהרי יהודה, הגליל, הגולן, ערים שסובבות את ירושלים, מקומות בהם לרגע נדמה שהיד ההורסת והחרוצה של בניה, תעשיה וקידום לא נגעה.
“האדם מחפש משמעות” כתב ויקטור פרנקל, ובאיזשהו מקום מצאתי את עצמי מחפש אחר המהות בהיותי יהודי, או אולי ישראלי. אולי בן למהגרים יהודיים, אולי ציוני, אולי דתי, אולי ספרדי… כל כך הרבה הגדרות… האדם מחפש משמעות…
והמשמעות נמצאת בכל מקום. אין צורך לחפש אותה. אולי זוהי גם הסיבה שכל כך קשה להגדיר אותה – היא פשוט בכל מקום.
לפני כשנה, בעודי מסדר, מנקה וזורק מסמכים, מאמרים וחוברות ישנות לפני חג הפסח, מצאתי קופסת קלטות ישנה. מוזר לדעת שטייפ “דאבל קאסט” שהיה נצרך כל כך זמין בהיותי ילד, נעלם לו כך מן השוק, ומציאתו כיום תיעשה אולי בדוכני שוק הפשפשים, בחנויות ישנות או בבתי אב כשהם מלאים להם באבק.
מבין הקלטות הישנות, שלפתי ווקמן מגושם אשר יכול להשמיע את הקלטת רק באזניות, ללא חיבורים לרמקולים, מחשבים או MP למיניהם. בכדי להריץ את הקלטת אחורה, יש לפתוח את המכשיר, להפוך את הקלטת, להריץ קדימה, לפתוח שוב, להכניס ולבדוק שאכן הגעתי למיקום הנכן אותו חיפשתי… לחשוב שבאותם ימים נצרך כמו ווקמן היה כל כך יקר, כל כך חשוב וכל כך מסובך לתפעול…
ובמוחי עולים להם זכרונות… איך כשהייתי ילד הייתי יושב ומאזין לגשש החיוור, למערכוני בידור, למוזיקות ושירים של קול השלום, ערוץ שבע, שירי ארץ ישראל, פופ וכו’ – הוויה ישראלית לשמה, דרך אחרת המביעה את ישראלותי.
בין ערימת הקלטות של יהורם גאון, שירי הלאדינו והחזנות, ביצבצה לה קלטת ישנה, צבעה ירוק מוזר ומיושן, עם סליל מקופל ומאובק. על הקלטת הופיע שמי – בכתב של ילד בצבע ורוד – איתן.
סקרנותי לא נתנה לי מנוח וניכרה על פני העדפת ההקשבה לקלטת מאשר המשך הנקיונות לחג הפסח הממשמש ובא. לאחר תיקון הקלטת, הכנסת סוללות חדשות לווקמן והפיכת הקלטת על כל צדדיה בנסיון להגיע להתחלתה, התישבתי לי על המיטה ולחצתי על כפתור ה”פליי” המאובק. מרחוק נשמעו קולות של ילדים צוחקים וכלי שולחן, מזלגות, סכינים ודיבורים בלאדינו על כמות האוכל המוגש ואיכותו.
בשלב הזה, פוצח בקול חזני רהוט ובוגר מי שנשמע כסבא שלי, בקידוש שהזכיר מאוד את ערב ראש השנה. “וביום שמחתכם ומועדיכם ובראשי חודשכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמכם והיו לכם לזכרון….”
בהתרגשות המשכתי אני, בקול רם מן המיטה שלי לדקלם את המשך הקידוש, באותו הנוסח, באותה המנגינה שנכנסה למוחי מגיל צעיר כל כך.
לאחר הסעודה שלאוזני נשמע די דשנה, התייצב לו ילד קטן אל מול הטייפ המקליט ושר את התקוה – ההמנון הלאומי של מדינת ישראל. היה נשמע כאילו הוא מהסס, מעט מתבייש, מעט לא זוכר את המילים – אבל הכוונה הובנה.
לאחר חישוב קצר, התברר לי שההקלטה נעשתה בשנת 1982 והילד ששר שם את ההמנון הלאומי הוא לא אחר משאשר אני.
ואז זה היכה בי. היכה בי החינוך הזה שקיבלתי. ההבנה הזו, הקשר הזה שבין להיות יהודי, לבין להיות ישראלי. השאלה הזו ששנים שאלתי את עצמי, ששנים ניסיתי להבין – הכל התברר בצורה כל כך פשוטה. שבזכות היותי יהודי, שמשפחתו שומרת, זוכרת ומבצעת את שלמדה אי שם בגלות, משלבת את מה שקיבלה כאן בארץ, בתרבות חדשה, אחרת, מחנכת את הילד מגיל כל כך צעיר לאוירה שונה, לאוירה של שילוב בין המסורת הקדומה למציאות החדשה – מדינת ישראל.
עם – זה מה שהיינו קודם – בעל תרבות, בעל רקע, אך כל כך הרבה שנים ללא מדינה, מושפע מארצות פזורינו. מדינה – השילוב הזה שבזכות היותנו עם ששמר, לימד וביצע – הגיעה לארץ הזו, למקום הזה בו משתלבים כל כך יפה המושגים עם ומדינה.
כך, משך שנים עיצבתי את דמותי ואישיותי. שואב מן העבר את יסודות האמונה והשייכות שלי לעם הזה ומקבל את השראתי למקום הזה, לאדמה הזו, לחיים האלו.
והדור של סבא – יכול רק להתגאות על כך שעדיין מתנגנים להם נוסחי התפילה אותנו הוא לימד, אולי מעורבבים קצת בתרבות חדשה שאינה כל כך מקורית, אך בזכות המסורת הזו שהוריש לנו – יצרנו דור חדש.
נולדתי כאן, ללא מוצא עדתי. נולדתי ישראלי, בן למשפחה יהודית שנרדפה באינקוויזיציה בספרד לפני למעלה מחמש מאות שנה. היא מצאה מנוח, כאן בארץ חמדת אבות.
כיום, לאחר שלוש שנים וחצי בשירות קרבי בצה”ל, שלוש שנים נוספות כשליח הסוכנות היהודית בארה”ב וכמי שסיים את התואר האקדמי, כיום, אני מביט בגאווה, מסתכל על הארץ היפה הזו שיש לנו, על השפה העברית שקמה לתחיה לאחר כל כך הרבה שנים ואני נפעם.
נפעם משילוב של דת ומסורת במודרניות ודמוקרטיה, נפעם מההצלחות הגורפות של בני עמנו בכל הנוגע לטכנולוגיה, ביולוגיה, פיזיקה ועסקים.
אין ספק, יש לנו ארץ נהדרת.
הי איתן
רואים שהטקסט באמת אישי, והוא בהחלט כתוב יפה
יניב